דף הבית | ההצגה יום יום | סדנאות והרצאות | הספר רק טילי מבינה | בתקשורת | המלצות | ביוגראפיה | צור קשר

לא מפגרת, לא סתומה ולא אהבלה

מאת: סמדר שיר. זמנים מודרניים, ידיעות אחרונות. 

שלומית רון בסך הכל דיסלקטית. את הצגת היחיד המרגשת שלה, "יום יום", היא כתבה על חוויותיה הכאובות כילדה, שאינה מודעת למכשול המשפיע באופן כה משמעותי על חייה. הפרמיירה החגיגית של ההצגה, שתתקיים בשבוע הבא ב"פסטיבל אשה", תהיה עבורה ניצחון קטן-גדול.


ביום בו קיבלה לידיה את תוצאות האבחון של "ניצ"ן", האגודה לקימום ילדים לקויי למידה, שקובע שהיא לוקה בדיסלקציה – שלומית רון היתה מאושרת. "סוף סוף הבנתי שאני לא מפגרת, לא סתומה ולא אהבלה ולא אחת שלא מספיק משקיעה. סוף סוף הבנתי שאין לי במה להתבייש, שבסך הכל יש לי לקות שאפשר להתמודד איתה, ובאותו היום התחלתי לחיות מחדש".
שלוש שנים של התמודדות קשה עברו עליה מאז שאובחנה, ועכשיו היא חוגגת את נצחונה. ב"פסטיבל אשה" שיתקיים בשבוע הבא בתיאטרון חולון תתקיים הפרמיירה החגיגית של "יום יום", הצגת היחיד של רון, אותה כתבה על בסיס חוויותיה הכאובות כילדה, שאינה מודעת למכשול המשפיע באופן כה משמעותי על חייה. על הבמה היא לא עולה כשלומית רון, ... אלא כדורית לוי, המשחזרת את עברה.
"אילו כבר אז, בבית הספר, לא הייתי מתביישת", היא אומרת לקהל, "אילו הייתי מבקשת עזרה, אם לא הייתי עסוקה כל הזמן בלהסתיר כדי שלא יצחקו עלי ויחשבו שאני סתם עצלנית וטיפשה. אם רק הייתי יודעת אז שמי שמסתיר בעצם מפסיד...".
הצגת היחיד המרגשת הזאת היא לא רק הזדמנות ראשונה של רון לכבוש את מקומה בעולם התיאטרון, אלא עניין של שליחות וייעוד. היא כבר הספיקה להעלות אותה בבתי-ספר שונים ברחבי הארץ, ובסוף כל מופע הניחה על הבמה פנקס שבו כתבו הצופים, תלמידים ומורים, מה חשו כשישבו מולה. "זה האוצר שלי", היא מלטפת את הפנקס עב הכרס ומדפדפת בו לאט. גם כיום קשה לה להקריא ממנו בשטף, לפעמים האותיות מרצדות מול עיניה, קופצות ומתבלבלות, בדיוק כמו בילדותה. "אבל הנה", היא מצביעה על כתב יד מסורבל, "הילדה הזאת גם השאירה לי את מספר הטלפון שלה. היא כתבה לי שרק בעקבות ההצגה שלי היא מבינה מה הבעיה שלה. ואם בזכותי אותה ילדה תעבור אבחון ותקבל התאמות – לא הקלות, אלא פתרונות מתאימים למצבה - ותצליח ומצוא את מקומה בחברה...".
רון זוכרת את 12 שנות הלימוד ביסוד ובתיכון כסיוט יומיומי, שממנו נובע שם ההצגה. "כלפי חוץ הייתי תלמידה חרוצה. תמיד שלחו אלי את התלמיד החדש כדי שאעזור לו להשלים את החומר. אבל התביישתי להראות לו את המחברות שלי, שמלאות בשגיאות כתיב. כדי לצאת מזה מלמלתי שיש לי כתב חרטומים. מה יכולתי להגיד? שהכתב שלי כל כך לא ברור, עד שלפעמים אפילו אני לא מבינה מה כתבתי?".
כבר בבית הספר היסודי היא נכשלה במבחנים, "ועד היום אני לא יודעת איך קרה שלא נשארתי כיתה. בכיתה ג', המורה סיימה להקריא את שמות התלמידים שצריכים חונכים ושאלה אם יש עוד מישהו שחושב שהוא זקוק לעזרה. אזרתי אומץ וצבעתי. עד היום אני זוכרת איך כל הכיתה הסתכלה עלי כשהרמתי את היד. כשחילקו את הכיתה שלנו והעבירו כמה מהתלמידים לכיתה טיפולית, לא הבנתי איך זה שלא לקחו גם אותי. הרי בכיתה תמיד נשארתי אחרונה, בגלל שלא הספקתי להעתיק מהלוח, ויש לי שגיאות כתיב מזעזעות למרות שהוריי צייתו למורים ובכל שבת הכריחו אותי לקרוא ספרים".

הקשיים, וגם הבושה והצורך להסתיר, גברו עם המעבר לתיכון. "התכוננתי למבחנים עם יונית, החברה הטובה שלי, ובזמן הלימוד הרגשתי שאני שולטת בחומר, אבל הציונים אף פעם לא שיקפו את מה שידעתי. תמיד מצאתי את ה'ארבעים', באדום, בעיגול, בשולי הדף ויונית קיבלה את ה'תשיעיות' וה'מאיות' שלה. עד היום אני זוכרת את הנסיעות הביתה, בקו 88, מיפו לחולון. זו לא היתה דרך ארוכה, אבל אחרי ששוב נכשלתי בעוד מבחן היא היתה אינסופית ומייגעת. מצד אחד רציתי להגיע הביתה, כדי להיקבר במיטה, ומצד שני התפללתי שהדר לא תיגמר לעולם".
שלומית מבקשת מהמלצר בבית הקפה להנמיך קצת את המוזיקה. היא מקשה עליה להתרכז. ולא במקרה היא בחרה לשבת בשולחן הצמוד לחלון. כשעיניה דומעות היא מעדיפה להפנות את מבטה לרחוב. "כששחקן הוליוודי מקבל פרס", רועד קולה, "הוא מנופף בו ואומר 'אני מקווה שאמא שלי רואה אותי מלמעלה'. אני אומרת: איזה מזל ששני הוריי עדיין חיים, עד 120, ואיזה מזל שיש להם את הזכות לראות אותי עכשיו. כיום אני כבר לא כועסת עליהם. גם הם השתנו , מאז שאני אובחנתי ופתחתי בחיים שלי דף חדש. אבל אז, כשהייתי ילדה שנכשלת בכל מבחן, אמא שלי שאלה אותי: ' מה את עושה כל אחר-הצהריים בחדר? במקום ללמוד את משחקת?' ניסיתי להסביר לה שאני באמת לומדת ושאין לי מושג למה אני לא מצליחה".
ואיך הגיב אבא שלך?
"אבא שלי זה סיפור אחר", רון מחייכת. "את הדיסלקציה ירשתי ממנו. הוא לא ידע שזו בעיה שלו, אבל אני זוכרת שכל שנה, כשהלכנו לסדר פסח, אבא שלי אמר שהוא שכח את המשקפיים בבית כדי לקבל פטור מקריאת ההגדה. ניחשתי שהוא מסתיר את העובדה שקשה לו לקרוא. כיום, אחרי שאבא שלי צפה בהצגה שלי, הוא אמר לאמא שלי שהוא כמוני. והיום, בזכותי, הוא כבר לא מסתיר ולא מתבייש".
בכיתה ט' הגיעה רון עם אמה לפגישה עם היועצת."היא הסתכלה עלי מלמעלה עד למטה, והעצה שלה לאמי היתה 'תגידי לילדה שתשב יותר בבית ותקרא'".
ובכל אותן שנים מעולם לא שמעת על דיסלקציה?
"אף מילה. דיסלקציה", היא מעווה את פניה, "איזו מילה מסובכת. לא יכלו להמציא לנו מילה יותר קלה?".
לבחינות הבגרות היא אפילו לא ניגשה ובצבא רצתה להתקבל להתקבל ללהקה צבאית, אבל בטעות נשלחה לבחינות של להקת מחול ונפסלה. היא נשלחה לקורס חובשות, ושובצה כפקידה בחיל האויר.
אחרי השחרור רון החליטה ללמוד משחק, "מפני שאחות של חבר שלי היתה שחקנית וחשבתי שאולי המקצוע יתאים לי", והתקבל ללימודים ב"בית צבי", אבל גם שם נתקלה בקשיים. "אחרי שנה העזיבו אותי. אולי הפגנתי איזשהו כישרון על הבמה, אבל הוא לא הספיק כדי להשאיר אותי שם. ואין לי טענות. לא הייתי בן-אדם שלם. הייתי יצור מבויש ומתוסכל".
היא התגלגלה בין הצגות ילדים. "הייתי שלגייה, הייתי סינדרלה, ותפקידי הנסיכות האלה קצת עזרו לי לביטחון העצמי שלי. הצטלמתי לסרט צרפתי, 'אהבנו את לרוה', בתפקיד האילמת, קיבלתי תפקיד אורח ב'בנות בראון' וב'שמש', אבל אף פעם לא הרגשתי שאני מסוגלת להחזיק משהו רציני על הכתפיים שלי".
...ילדה את גפן ורביד. "חיפשתי להם שמות מקוריים, שמות מהנשמה, ובתת התודעה יכול להיות שהעדפתי שאי אפשר לטעות באיות שלהם. בהיריון הראשון דאגתי נורא. מה אני אעשה כשאצטרך לשלוח מכתב למורה? אני אכתוב לה שהבת שלי 'איחרה' או 'עיכרה'? ומה אני אענה לבת שלי כשהיא תשאל אותי איך כותבים מילה מסוימת? כיום, כשגפן מציגה לי שאלה, אני עונה 'נדמה לי שכותבים את זה בעי"ן, אבל תתקשרי ותשאלי את אבא, אני לא בטוחה'. וגפן גאה בי. היא אומרת 'אמא שלי דיסלקטית' כמו שילדה אחרת מספרת שאמא שלה מרכיבה משקפיים או מכשיר שמיעה".
המהפך הזה התחולל בה ובמשפחתה רק אחרי שהדיסלקציה שלה אובחנה. "בתקופת הצבא כבר מצאתי כתבות בעיתונים על דיסלקציה, גזרתי ותייקתי, אבל לא העזתי לפנות אל 'ניצ"ן'. פחדתי שיגידו שאני לא דיסלקטית ואז זה אומר שאני באמת מפגרת. ... וכשהיועצת אמרה לי שאני מאוד אינטליגנטית ושיש לי בעיה של דיסלקציה, לא יכולתי לעצור את דמעות האושר שזלגו מהעיניים".
הפסיכולוגית שלה הציעה לה להעלות על הכתב את התהליך שעברה. כתיבת המחזה התנהלה לאט, לפני כשנה היא חברה לבמאי גיל צרנוביץ שהעניק לה עידוד ותמיכה, וגם במהלך החזרות היא מצאה את עצמה צובעת קטעים מסוימים המרקר צהוב, כדי לזכור.
אבל בעומדה על הבמה היא פורחת, "וזה מדהים", מצטחקת רון, "פתאום התחילו לזרום אלי הרבה הצעות עבודה. אני לא חושבת שהפכתי לשחקנית יותר טובה, אבל זה כאילו שבבת אחת נפתחתי לעולם".


כל הזכויות שמורות לשלומית רון - טלפון להזמנות 052-2363114 קואליטי נט - בניית אתרים